הגירת הנוצרים מארץ הקודש

הנטייה של הפלסטינים הנוצרים להגר לארצות אחרות מושרשת בהיסטוריה. ההגירה מארץ הקודש החלה במאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. סיבות ההגירה בתקופה המוקדמת כללו תנאים פוליטיים וכלכליים ירודים בקיסרות העותומאנית.

הממלכה ההאשמית של ירדן העניקה לנוצרים יציבות יחסית.

ההגירה הדרמטית ביותר של פלסטינים נוצרים בתקופה המודרנית החלה עם מה שהפלסטינים מכנים "אל נכבה" (ופירושו: הקטסטרופה) ב-1948: עקירת התושבים שקדמה להכרזת העצמאות של מדינת ישראל ושהמשיכה לאחריה. במשך חודשי מלחמת 1948, אשר במהלכה אירעה הקמתה של מדינת ישראל, פלסטינים נוצרים, לצד אחיהם המוסלמים, ברחו או גורשו מבתיהם ולא הורשו לשוב לאחר תום המלחמה.

ב-1967, ישראל כבשה את שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה ולמרות שלא הייתה הגירת אוכלוסייה מסיבית באותו הזמן, הגירת הנוצרים מעולם לא פסקה.

כתוצאה מכך, שיעורם של הנוצרים באוכלוסייה של ארץ הקודש ירד באופן דרמטי מ-10% מהאוכלוסייה בפלסטין לפני 1948 לכ-2% מכלל האוכלוסייה בארץ הקודש כיום. ההגירה ממשיכה בשעה שהנוצרים מבחינים במצב שבו תהליך השלום במבוי סתום, הכיבוש הישראלי נמשך, תנועות אסלאמיות קיצוניות משגשגות והמצב הכלכלי והחברתי ממשיך להחמיר.

הגירת הנוצרים מהווה אחת הסוגיות החשובות ביותר העומדות בפני הכנסייה בארץ הקודש. צעירים נוצרים רבים, לרוב המשכילים ביותר, בוחנים את האפשרות להגר ובכך להגשים את חלומותיהם ושאיפותיהם בשעה שבארצם המצב הנוכחי מקשה מאוד על חייהם ועתידם.