דברו של הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול בכנסיית התחייה

"אַל תִּפְחַדְנָה אַתֶּן. אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי אֶת יֵשׁוּעַ
שֶׁנִּצְלַב אַתֶּן מְחַפְּשׂוֹת. הוּא אֵינֶנּוּ כָּאן, שֶׁהֲרֵי קָם לִתְחִיָּה כְּפִי שֶׁאָמַר.
בֹּאנָה וּרְאֶינָה אֶת הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁכַב בּוֹ" (מתי כח:6-5).

הוד קדושתך ואחי האהוב במשיח,
כבוד הפטריארך של עיר הקודש ירושלים, אחי האהוב עד מאד במשיח ושותפי לעריכת סעודת האדון,
הנציגים הנכבדים של הכנסיות והעדות הנוצריות,
אחים ואחיות יקרים,

ביראה, התרגשות וכבוד עומד אני לפני "הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁכַב בּוֹ" האדון, הקבר המחייה שממנו פרצו החיים. אנו משבחים את האל הרחמן, שהפכנו, משרתיו הבלתי-ראויים, לראויים לברכה נשגבה זו, להיות צליינים במקום בו ארע רז ישועת העולמים. "מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח:17)

באנו, כנשים נושאות השמנים, ביום הראשון בשבוע, "לִרְאוֹת אֶת הַקֶּבֶר" (מתי כח:1). ואנחנו, כמוהן, שומעים את הקריאה המלאכית: "אַל תִּפְחַדְנָה". הסירו מלבכם כל פחד; אל תהססו; אל תתייאשו. הקבר מקרין את מסר האומץ, התקווה והחיים.

המסר הראשון והחשוב ביותר מקבר ריק זה הוא שהמוות, "הָאוֹיֵב הָאַחֲרוֹן" (הראשונה אל הקורינתיים טו:26), מקור כל הפחדים והתשוקות, נוצח; כבר אין הוא מכתיב את המילה האחרונה בחיינו. הוא נוצח על ידי האהבה, על ידי זה שקיבל על עצמו ברצון את המוות בעבור הזולת. כל מוות לשם האהבה, למען הזולת, משתנה ונהייה לחיים, חיי אמת. "המשיח קם מן המתים, במוות בילע את המוות ולשוכני הקברים העניק חיים."

אל נא, אפוא, תפחדו מן המוות; אך אל נא, כמו כן, תפחדו מן הרוע, על כול הצורות בהן הוא יכול להופיע בחיינו. צלב המשיח ספג את כל חיציו של המוות: השנאה, האלימות, אי-הצדק, הכאב, ההשפלה – כל שסובלים העניים, החלשים, המדוכאים, המנוצלים, הדחויים והלא רצויים בעולמנו. אולם, היו בטוחים – כולכם, הנצלבים בחייכם – שכפי שקרה עם המשיח, התחייה באה לאחר המוות; אין עתיד לשנאה, לאלימות ולאי-הצדק; העתיד שייך לצדק, לאהבה ולחיים. לכן, עליכם לפעול למען מטרה זו בכל המשאבים העומדים לרשותכם באהבה, באמונה ובסבלנות.

אף על פי כן, ישנו מסר אחר שנובע מהקבר היקר שלפניו אנו עומדים ברגע זה ממש. זהו המסר שאת ההיסטוריה לא ניתן לתכנן; שהמילה האחרונה בהיסטוריה אינה שייכת לבני האדם, אלא לאלוהים. לשווא שמרו כוחות העולם על הקבר הזה. לשווא הניחו סלע עצום בפתח הקבר, כך שאיש לא יוכל להזיזו. לשווא בונים בעלי השררה בעולם תכניות – הכול תלוי, בסופו של יום, במשפטו וברצונו של האלוהים. כל ניסיון של האנושות בזמננו לעצב את גורלה לבדה וללא אלוהים היא גאוות סרק.

לבסוף, הקבר הקדוש מזמין אותנו להפיג פחד נוסף, אולי הפחד המשמעותי ביותר בעידן המודרני: זהו הפחד מהאחר, הפחד מהשונה, הפחד מבן האמונה השונה, הדת השונה. אף עתה, אפליה גזעית וכל צורות האפליה נפוצות בחברות רבות בזמננו; הנורא מכול הוא שלעתים קרובות הן אף חודרות לחייהם הדתיים של האנשים. כבר עכשיו קיצוניות דתית מאיימת על השלום באזורים רבים בעולם, היכן שמתנת החיים הקדושה מוקרבת על מזבח השנאה הדתית. בפני מצבים כאלה, המסר של הקבר המחייה דחוף וברור: אהבו איש את רעהו, את הרֵע השונה, את בני האמונות והדתות האחרות. אהבו אותם כאחיכם וכאחיותיכם. השנאה מובילה תמיד אל המוות, בעוד האהבה "מְגָרֶשֶׁת אֶת הַפַּחַד" (הראשונה ליוחנן ד:18) ומובילה לחיים.

חברים יקרים,
לפני חמישים שנה, שני מנהיגי כנסייה דגולים, האפיפיור פאולוס השישי והפטריארך אתנאגוראס ,  גירשו את הפחד; הם גירשו מקרבם את הפחד ששלט במשך אלף שנים, את הפחד שגרם לשתי הכנסיות העתיקות, המערבית והמזרחית, להתרחק זו מזו, פעמים אף הציב אותן זו כנגד זו. במקום זאת, בשעה שעמדו במקום הקדוש הזה, הם החליפו את השנאה באהבה. וכאן אנו נמצאים, עם הוד קדושתו האפיפיור פרנציסקוס, כיורשיהם, הולכים בעקבותיהם ומכבדים את יוזמתם ההרואית. קיבלנו זה את פניו של זה  באהבה, בעודנו צועדים לקראת אחדות מלאה אחד עם השני באהבה ובאמת (אל האפסיים ד:15), "כְּדֵי שֶׁיַּאֲמִין הָעוֹלָם" (יוחנן יז:21) שאין דרך אחרת המובילה לחיים מלבד דרך האהבה, הפיוס, השלום האמתי והנאמנות לאמת.

זוהי הדרך אליה נקראים כל הנוצרים ביחסים בינם לבין עצמם – תהא כנסייתם ועדתם אשר תאה – כדי שבכך יהיו דוגמה לשאר העולם. הדרך יכולה להיות ארוכה וקשה; אכן, לעתים היא תראה לחלקנו בלתי אפשרית כלל. אולם, זוהי הדרך היחידה שמובילה להגשמת רצונו של האדון "יִהְיוּ נָא כֻּלָּם אֶחָד". זהו אותו רצון אלוהי שפרץ את הדרך בה צעד ראש אמונתנו, אדוננו ישוע המשיח, שנצלב וקם מן המתים במקום הקדוש הזה. לו כל כבוד וגבורה, יחד עם האב ועם רוח הקודש, לעולמי עולמים. אמן.

"אֲהוּבַי, נֹאהַב נָא אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, כִּי הָאַהֲבָה מֵאֱלֹהִים הִיא" (הראשונה ליוחנן ד:7)